فى هذا اليوم التذكارى اسألنى عن أخى

(SeaPRwire) –   לפני שאחי בן נהרג באפגניסטן ב-2009, הוא היה אחד החגים האהובים עלי. זה היה אומר מסיבות עם חברים ובני משפחה, כולנו מתרגשים מסוף שבוע ארוך והבטחה של קיץ שלפנינו. העובדה שיום הזיכרון היה גם אודות לאובדן אלים וטראומתי הייתה מושג מופשט ותאורטי יותר – עד לשנה שבה אובדן זה כלל את אחי הגדול עם הצחוק המדבק והרצון לשרת.

למשך השנים הראשונות לאחר מותו של בן, יום הזיכרון גרמו לי כעס וזעם. אנחנו מכבדים את מותו של אחי במכירות מזרונים ומנגלים? חשבתי לעצמי. שכח מזה שאחי נהנה יותר מכל מנגל ותרדמה טובה. הוא אהב את יום הזיכרון ואת כל הסתירות שהביא עמו. הוא היה מסוגל להכיל עצב ושמחה יחד בצורה שנראתה פשוטה.

התחלתי לפחד מלחגוג את אירועי יום הזיכרון שפעם נהגתי ליהנות בהם איתו. האם אנשים יאמרו לי משהו? והאם רציתי שהם יאמרו? לעתים קרובות שואלים בני משפחה שאלות שאף אחד לא היה מעז לשאול הורים שכולים. שאלות לגבי איך הוא מת. איך הוא באמת מת. “מה קרה בדיוק ביום ההוא?” “מה קרה אחר כך?” “איך ההורים שלך מסתדרים?” מדהים לראות כמה שאלות אנשים יכולים לשאול על מות בן המשפחה שלך מבלי לנסות לשאול על חייהם.

אבל מה גרוע יותר: שמישהו יאמר משהו או לא יאמר? למדתי שנוכחות באותו מנגל, בידיעה שכולם מודעים לאובדן שלך ולקשר שלו ליום הזה אולם לא אומרים כלום עלולה להיות התוצאה הגרועה מכל. בסיטואציה כזו הייתי נשאר מרגיש כמו פיל בחדר, מנסה להעמיד פנים שהכל בסדר כשהוא ממש לא.

אובדן בן משפחה הוא צורה ייחודית של צער שיכולה להפוך לטראומה עמוקה בכל גיל, וההשלכות לטווח ארוך שלה ניכרות בכל היבט של מי שאנחנו. אמורים בני משפחה להיות חלק מהקשרים הארוכים ביותר שיש לנו, וכשאלו נקטעים – כפי שקורה תמיד במלחמה – בני המשפחה נאלצים לאסוף את השברים בתוך המשפחה הגרעינית שלהם ולתמוך בנקהורים ובאוהבים שכולים. אחים רבים ששרדו מזלזלים בצערם שלהם כדי לא להכביד על משפחותיהם השבורות גם כך, וחוו בעצמם קושי להתמודד עם האובדן שלהם גם שנים לאחר מכן.

הוכיחו שאחים ששרדו אחוז גבוה יותר של דיכאון ותסמינים סומטיים, תחושה נמוכה יותר של משמעות ומעשים טובים בעולם והערכה עצמית נמוכה יותר. אחים נוטים יותר לחוות צער מורכב או הפרעת צער ממושכת, צורה מוגברת של צער הכוללת קושי בקבלת האובדן, עיסוק בנסיבות שסבבו אותו ושילוב כואב של מרירות, כעס, געגועים ותשוקה. נהוג שבאים אשר מתאבלים ביום הזיכרון ספציפית חוו אובדן אלים אשר מגדיל את הסיכוי שהם חווים PTSD ; שילוב רב עוצמה של צער והלם קרב אשר יכול לתכנת מחדש את המוח שלך ולהשאיר אותך מרגיש לא בטוח והבודד ביותר בעולם.

באופן ספציפי, אחים ששרדו צבא, מגלים שעליהם להתמודד עם טראומת המלחמה ללא בן המשפחה שציפו להזדקן איתו, כשבמקביל הוריהם מתאבלים כל כך עמוק שאנחנו כמעט לא איבדנו אותם. ג’ינה מופה, מטפלת המתמחה בטראומה וצער ב-NYC ומחברת הספר Moving On Doesn’t Mean Letting Go, הסבירה לי ש”אנשים לרוב לא מבינים עד כמה ימי שנה יכולים להיות טראומטיים שוב עבור אנשים שחוו אובדן צבאי. בעוד שאנשים נהנים ממנגל או מסוף שבוע ארוך, אחים ששרדו מתמודדים עם תסמינים של טראומה כאילו קיבלו את החדשות שוב לראשונה”.

ובכן, מה אם לא איבדת מאהוב במלחמה, אבל אתה חוגג את יום הזיכרון עם מישהו שחווה אובדן כזה? מסובך עוד יותר: מה אם זה מישהו שאתה לא מכיר היטב? תמיכה חברתית היא אחת התרופות החזקות ביותר שיש לנו לבדידות ולניכור אשר משגשגים לצד הצער. היא שוברת את הבידוד וההכחשה המאפשרות לצער טראומטי ומורכב להתפרץ.

ומה אם יום הזיכרון לא היה עוסק באופן שבו בני המשפחה שלנו מתו, אלא בדרך שבה הם חיו? תנו לי לדבר על אהבתו של אחי לבשר צלוי בכל צורה. תנו לי לספר על המעשי קונדס שעשינו כאחים תוך כדי חיתוך פאי פירות יער. במקום לבקש ממני לספר על הרצח שלו, תנו לי לספר לכם על הפעם שהוא ובן דודו סטיבן קנו מחבת טיגון להודו כמה ימים לפני חג ההודיה וניסו לטגן הכל במטבח של דודה ג’יין.

אני יודע שהשיחה הזו היא לא קלה לאף מעורב. צער ואובדן הוא נושא מורכב להפליא, ואם לא הייתי עובר אובדן בעצמי, לא היה לי סיכוי לדעת כיצד לפנות למישהו שאבל ברגעים כאלה. אני אדם סקרן מאוד וסביר להניח שהייתי שואל שאלות מפורטות רבות מדי. אולם זה מה שעשוי גם להפוך אותי לאדם המושלם כדי לתת כמה עצות כאן. סקרנות היא תקפה, ויותר מכל, היא אנושית. אבל זה גם מה שגוגל נועד לעשות; אל תאתגר מישהו בשאלות על הטראומה שלו. אם אתה פוגש מישהו בחגיגת יום הזיכרון השנה שאיבד מישהו בצבא, שמור את המידע הזה לגוגל מאוחר יותר ובנקודה זו התמקד בחיים. שאל, “מה היה השם של האח או האחות שלך?” האם זה מועיל לדבר עליהם ו”לאחר מכן, “איך הם היו?”.

השאלה הפשוטה שלך יכולה להחזיר אחים ששרדו לחיים במהלך יום טראומטי אחרת. כפי שמסבירה מופה, “מתי מישהו בא לבדוק, והוא אמפתי, סבלני ותומך; כשהם פשוט יושבים איתנו לא משנה כמה זמן עבר, אנחנו מרגישים קשורים שוב. אנחנו קשורים למשהו שיכול לגרום לנו להרגיש חיים ולפתוח שוב את המרחב לשמחה ולחיים. זה מחזיר אותנו אל עצמנו. הבדיקה הזו יכולה להיות חווית הצלת חיים”.

תמיכה במישהו שאבל ביום הזיכרון הזה לא אומר שצריך לבטל את התוכניות שלך ולבלות את היום בבית הקברות, או להתעלם מכל הדברים שרצית לעשות ביום החופשה שלך. זה פשוט אומר שצריך פשוט להושיט יד, לברר, לכלול אותם בתוכניות שלך ולוודא שהם מרגישים שרואים אותם ושומעים אותם באותו היום.

ביום הזיכרון הזה, יש לך את הכוח לרפא. יש לך את הכוח לשנות את המסגרת של היום הזה מיום המנציח מוות אלים ליום שפותח את הדלת לשיחות על חיים.